רַב הוּנָא אָמַר. מֵי חִילְתִּית מוּתָּר לִשְׁתּוֹתָהּ בַּשַּׁבָּת. שְׁמוּאֵל אָמַר. חִילְתִּית עַצְמָהּ מַיֲכָל בְּרִיאִים (הוּא) [הִיא]. רַב הוּנָא אָמַר. מָאן דַּאֲכַל מַתְקַל זוּזָא מִינֵּיהּ מִסְתַּכֵּן וְעוֹרוֹ נֶחֱלַץ. רִבִּי בָּא אֲכַל מַתְקַל זוּזָא מִינָּהּ וּפְרַשׁ לִנְהָרָא.
Pnei Moshe (non traduit)
מי חלתית מותר לשתותה בשבת. המים שנשרית בהן מאתמול ולא מיחזי כרפואה. שמואל אמר חלתית עצמה מאכל בריאים הוא ואוכלין אף עצמה בשבת דכל שהוא מאכל בריאים אין חוששין משום רפואה:
מאן דאכל משקל זוז מינה מסתכן ועורו נחלץ ממנו מחמת חמימותה ולפיכך קאמר רב הונא מי חלתית:
ופרש לנהרא. פירש מיד לירד להנהר להתקרר:
הלכה: אָמַר רִבִּי מָנָא. כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֲבָל נוֹתְנָהּ לְפָנָיו לְתוֹךְ הַחוֹמֶץ. רַב הוּנָא אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְפוֹשְׁרִין. הָא בְצוֹנִין מוּתָּר. רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. אֲפִילוּ בְצוֹנִין אָסוּר. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹחָנָן. וַהֲלֹא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְפוֹשְׁרִין. אֶלָּא 91b עַל חִנָּם יָגַעְנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
תני ר' חייה הדין דין לעני. כמו לעייני כלומר דין הזה ששאלו הראשונים צריך לעיין בו ומל' לעין באורייתא הוא וסיומא דמילתיה דר' ינאי הוא דכן תני ר' חייה שיש לעיין בו משום דמשמע דדוקא בגופו הוא שהתירו שאם באת להתיר באצילי ידיו אתי לטלטולי בידיו:
אמר ר' ינאי קרוח קרוחה וכו'. משלי הדיוט הן שאומרים קרוח למי שהוא כבר מוקרח במקצת וקפוח למי שכבר מוקפח וכן שפוך מים צוננים על מי שכבר עברו עליו צוננין. ונפול ביתא על מי שכבר רביע ליה בנפילה וכן הוא הדבר הזה שדקדקו הראשונים. לפי שראו שהתירו לנענעו בגופו הוסיפו עוד לומר שאפשר שאף באצילי ידיו מותר:
ראשונים היו שואלין. אם בגופו דנקט במתני' דוקא הוא או לא ומהו לנענעו דרך אצילי ידיו שהוא ג''כ טלטול כלאחר יד או בגופו דווקא:
גמ' מתני'. דאסור לטלטלו בשלא ישן עליו מאתמול וכו' כגופו הוא כלומר מותר לטלטלו ולנענע בידו כמו בגופו:
תני. בברייתא נוטל אדם מלפני החמור דלית ליה רירי ונותן לפני פרה אבל איפכא לא וכן מלפני בהמה שפיה רע. והיינו הך שהחמור פיו רע לענין שאינו מדקדק במאכלו ואוכל אף קוצים וברקנים ונותן לפני בהמה שפיה יפה וזו היא הפרה שמדקדקת במאכלה:
בעיא דא מילתא. לבני הישיבה מהו וכו' ולאו מתניתא הוא וכו' ומאי קא מיבעיא להו. ומשני משום דאיכא למימר מתני' במין במינו איירי נוטלין מלפני השור ונותנין לפני הפרה וכן כיוצא בזה ומה דצריכא ומספקא להו מין בשאינו מינו מהו אם נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור:
גמ' מפני שהפטם מוחר הרעי אוכל. כלומר אינו משגיח ואוכל אף מותר הרעי ושלא יקוץ מתוך כך במאכלו:
גמ' אמר רבי מנא כיני מתני'. הא דקתני אבל נותנה לתוך החומץ כן צריך לפרש שנותנה לפניו לתוך החומץ כלומר כדי לאכול מיד ולא שישרה אותה בתוך החומץ:
לא שנו אלא בפושרין הוא דאסור הא בצונן מותר ור' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר שאפי' בצונן אסור והקשה לו ר' יוחנן לר' ינאי רביה והא אנן לא שנו במתני' אלא בפושרין ואלא על חנם יגענו לשנות כן בתמיה:
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין. מִשּׁוּם בּוֹרֵר. וְאֵין שָׁפִין אוֹתָן. מִשּׁוּם דָּשׁ. אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה וְלֹא יִתְּנֶנָּהּ בְמָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ. מִשּׁוּם מְרַקֵּיד.
Pnei Moshe (non traduit)
אין שורין וכו'. כדפרישית במתני':
משנה: גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם וּמְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרֵיעִי דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת׃
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יהודה אומר אם היה מותר. המכבש מע''ש מתיר את כליו ושומטן ממנו בשבת ואין הלכה כר' יהודה:
ושל כובסין לא יגע בו. כלל משום שהכובסין מקפידין עליו שלא יתקלקל והוי מוקצה מחמת חסרון כיס:
מכבש של בעלי בתים. שמשימין בו הבגדים לכבשן כדי להחליקן מתירין אותן ליטול מהן הבגדים בשבת אבל לא כובשין בתוכו שהוא לצורך חול:
אם היה מאכל בהמה. מותר לטלטלו וכן אם היה עליו כר או סדין מותר לנענע בידו מפני שנעשה כמי ששכב עליו מבעוד יום דאז לעולם מותר לטלטלו:
מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו. מפני שאסור לטלטלו אבל מנענעו בגופו בכתפיו דטלטול מן הצד היא ולאו שמיה טלטול:
מתני' גורפין. את המאכל שבאבוס מלפני שור הפטם שמפטמין אותו כדי שלא יתערב בו דבר מאוס ומסלקין לצדדין מפני הרעי שלא יתערב במאכלו דברי ר' דוסא ולא התיר רבי דוסא לגרוף אלא באבוס של כלי אבל באבוס של קרקע מודה שאסור משום אשווי גומות וחכמים אוסרין אף באבוס של כלי גזירה שמא יבא לידי אשווי גומות וכן אין מסלקין לצדדין והלכה כחכמים. נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. ודוקא מלפני החמור וליתן לפני השיר. אבל איפכא לא מפני שהשור מטנף ברירים מפיו את המאכל ואין ראוי למאכל לבהמה אחרת:
הלכה: גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם וכו'. מִפְּנֵי שֶׁהַפְּטָם מוֹתִיר הָרֹעֵי אוֹכֶל. בְּעָיָא דָא מִילְּתָא. מָהוּ לִיטּוֹל מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ וְלִיתֵּן לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ. וְלָאו מַתְנִיתָה הִיא. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת: מַתְנִיתָה מִין בְּמִינוֹ. צְרִיכָה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. תַּנֵּי. נוֹטֵל אָדָם מִלִּפְנֵי הַחֲמוֹר וְנוֹתֵן לִפְנֵי פָרָה. מִלִּפְנֵי בְהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע וְנוֹתֵן לִפְנֵי בְהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
תני ר' חייה הדין דין לעני. כמו לעייני כלומר דין הזה ששאלו הראשונים צריך לעיין בו ומל' לעין באורייתא הוא וסיומא דמילתיה דר' ינאי הוא דכן תני ר' חייה שיש לעיין בו משום דמשמע דדוקא בגופו הוא שהתירו שאם באת להתיר באצילי ידיו אתי לטלטולי בידיו:
אמר ר' ינאי קרוח קרוחה וכו'. משלי הדיוט הן שאומרים קרוח למי שהוא כבר מוקרח במקצת וקפוח למי שכבר מוקפח וכן שפוך מים צוננים על מי שכבר עברו עליו צוננין. ונפול ביתא על מי שכבר רביע ליה בנפילה וכן הוא הדבר הזה שדקדקו הראשונים. לפי שראו שהתירו לנענעו בגופו הוסיפו עוד לומר שאפשר שאף באצילי ידיו מותר:
ראשונים היו שואלין. אם בגופו דנקט במתני' דוקא הוא או לא ומהו לנענעו דרך אצילי ידיו שהוא ג''כ טלטול כלאחר יד או בגופו דווקא:
גמ' מתני'. דאסור לטלטלו בשלא ישן עליו מאתמול וכו' כגופו הוא כלומר מותר לטלטלו ולנענע בידו כמו בגופו:
תני. בברייתא נוטל אדם מלפני החמור דלית ליה רירי ונותן לפני פרה אבל איפכא לא וכן מלפני בהמה שפיה רע. והיינו הך שהחמור פיו רע לענין שאינו מדקדק במאכלו ואוכל אף קוצים וברקנים ונותן לפני בהמה שפיה יפה וזו היא הפרה שמדקדקת במאכלה:
בעיא דא מילתא. לבני הישיבה מהו וכו' ולאו מתניתא הוא וכו' ומאי קא מיבעיא להו. ומשני משום דאיכא למימר מתני' במין במינו איירי נוטלין מלפני השור ונותנין לפני הפרה וכן כיוצא בזה ומה דצריכא ומספקא להו מין בשאינו מינו מהו אם נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור:
גמ' מפני שהפטם מוחר הרעי אוכל. כלומר אינו משגיח ואוכל אף מותר הרעי ושלא יקוץ מתוך כך במאכלו:
גמ' אמר רבי מנא כיני מתני'. הא דקתני אבל נותנה לתוך החומץ כן צריך לפרש שנותנה לפניו לתוך החומץ כלומר כדי לאכול מיד ולא שישרה אותה בתוך החומץ:
לא שנו אלא בפושרין הוא דאסור הא בצונן מותר ור' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר שאפי' בצונן אסור והקשה לו ר' יוחנן לר' ינאי רביה והא אנן לא שנו במתני' אלא בפושרין ואלא על חנם יגענו לשנות כן בתמיה:
משנה: הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּיטָּה לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְיָדוֹ אֲבָל מְנַעֲנְעוֹ בְגוּפוֹ אִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין מְנַעְנְעוֹ בְיָדוֹ. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים מַתִּירִין אֲבָל לֹא כוֹבְשִׁין. וְשֶׁל כּוֹבְסִין לֹא יִגַּע בּוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הָיָה מוּתָּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַתִּיר אֶת כֵּלָּיוֹ וְשׁוֹמְטָן׃
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יהודה אומר אם היה מותר. המכבש מע''ש מתיר את כליו ושומטן ממנו בשבת ואין הלכה כר' יהודה:
ושל כובסין לא יגע בו. כלל משום שהכובסין מקפידין עליו שלא יתקלקל והוי מוקצה מחמת חסרון כיס:
מכבש של בעלי בתים. שמשימין בו הבגדים לכבשן כדי להחליקן מתירין אותן ליטול מהן הבגדים בשבת אבל לא כובשין בתוכו שהוא לצורך חול:
אם היה מאכל בהמה. מותר לטלטלו וכן אם היה עליו כר או סדין מותר לנענע בידו מפני שנעשה כמי ששכב עליו מבעוד יום דאז לעולם מותר לטלטלו:
מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו. מפני שאסור לטלטלו אבל מנענעו בגופו בכתפיו דטלטול מן הצד היא ולאו שמיה טלטול:
מתני' גורפין. את המאכל שבאבוס מלפני שור הפטם שמפטמין אותו כדי שלא יתערב בו דבר מאוס ומסלקין לצדדין מפני הרעי שלא יתערב במאכלו דברי ר' דוסא ולא התיר רבי דוסא לגרוף אלא באבוס של כלי אבל באבוס של קרקע מודה שאסור משום אשווי גומות וחכמים אוסרין אף באבוס של כלי גזירה שמא יבא לידי אשווי גומות וכן אין מסלקין לצדדין והלכה כחכמים. נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. ודוקא מלפני החמור וליתן לפני השיר. אבל איפכא לא מפני שהשור מטנף ברירים מפיו את המאכל ואין ראוי למאכל לבהמה אחרת:
הלכה: הַקַּשׁ שֶׁעַל הַמִּיטָּה. מַתְנִיתָה בְּשֶׁלֹּא יָשַׁן עָלָיו מֵאֶתְמוֹל. אֲבָל אִם יָשַׁן עָלָיו מֵאֶתְמוֹל כְּגוּפוֹ הִיא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. רִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִין. מָהוּ שֶׁיְּנַעְנְעֶנּוּ דֶּרֶךְ אֲצִילֵי יָדָיו. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. קְרוֹחַ קְרִיחָה קִפּוּחַ קַפִּיחָה שְׁפוֹךְ צְנִינִים עַל מָאן דעדי לֵיהּ. נְפַל בֵּיתֵיהּ עַל מָאן דרויה עֲלֵיהּ. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. הָדֵין דִּין לְעָנִי.
Pnei Moshe (non traduit)
תני ר' חייה הדין דין לעני. כמו לעייני כלומר דין הזה ששאלו הראשונים צריך לעיין בו ומל' לעין באורייתא הוא וסיומא דמילתיה דר' ינאי הוא דכן תני ר' חייה שיש לעיין בו משום דמשמע דדוקא בגופו הוא שהתירו שאם באת להתיר באצילי ידיו אתי לטלטולי בידיו:
אמר ר' ינאי קרוח קרוחה וכו'. משלי הדיוט הן שאומרים קרוח למי שהוא כבר מוקרח במקצת וקפוח למי שכבר מוקפח וכן שפוך מים צוננים על מי שכבר עברו עליו צוננין. ונפול ביתא על מי שכבר רביע ליה בנפילה וכן הוא הדבר הזה שדקדקו הראשונים. לפי שראו שהתירו לנענעו בגופו הוסיפו עוד לומר שאפשר שאף באצילי ידיו מותר:
ראשונים היו שואלין. אם בגופו דנקט במתני' דוקא הוא או לא ומהו לנענעו דרך אצילי ידיו שהוא ג''כ טלטול כלאחר יד או בגופו דווקא:
גמ' מתני'. דאסור לטלטלו בשלא ישן עליו מאתמול וכו' כגופו הוא כלומר מותר לטלטלו ולנענע בידו כמו בגופו:
תני. בברייתא נוטל אדם מלפני החמור דלית ליה רירי ונותן לפני פרה אבל איפכא לא וכן מלפני בהמה שפיה רע. והיינו הך שהחמור פיו רע לענין שאינו מדקדק במאכלו ואוכל אף קוצים וברקנים ונותן לפני בהמה שפיה יפה וזו היא הפרה שמדקדקת במאכלה:
בעיא דא מילתא. לבני הישיבה מהו וכו' ולאו מתניתא הוא וכו' ומאי קא מיבעיא להו. ומשני משום דאיכא למימר מתני' במין במינו איירי נוטלין מלפני השור ונותנין לפני הפרה וכן כיוצא בזה ומה דצריכא ומספקא להו מין בשאינו מינו מהו אם נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור:
גמ' מפני שהפטם מוחר הרעי אוכל. כלומר אינו משגיח ואוכל אף מותר הרעי ושלא יקוץ מתוך כך במאכלו:
גמ' אמר רבי מנא כיני מתני'. הא דקתני אבל נותנה לתוך החומץ כן צריך לפרש שנותנה לפניו לתוך החומץ כלומר כדי לאכול מיד ולא שישרה אותה בתוך החומץ:
לא שנו אלא בפושרין הוא דאסור הא בצונן מותר ור' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר שאפי' בצונן אסור והקשה לו ר' יוחנן לר' ינאי רביה והא אנן לא שנו במתני' אלא בפושרין ואלא על חנם יגענו לשנות כן בתמיה:
וְהָתַנֵּי. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבְּקַרְקַע שֶׁמְפַקְפְּקִין וּמַפְקִיעִין וּמַתִּירִין וְחוֹתְחִין. בַּשַּׁבָּת מְפַקְפְּקִין אֲבָל לֹא מַפְקִיעִין וְלֹא מַתִּירִין יְלֹא חוֹתְכִין. בְּכֵלִים. בַּשַּׁבָּת מוּתָּר וְאֵין צוֹרֶךְ בְּיוֹם טוֹב. הָדָא אָֽמְרָה. מַכְבֵּשׁ עָשׂוּ אוֹתוֹ כְקַרְקַע. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. 92a מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. שֶׁל כּוֹבְסִין לֹא יִגַּע בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
והתני. בתוספתא דביצה פ''ג ומודים חכמים לרבי מאיר וכו' והובא זה לעיל בפ' אלו קשרים בהלכה ב' וכדפרישית שם דשמעינן מיהת דחותמות שבקרקע מתירין אותן אף בשבת. ואמאי אסרו הכא במכבש של כובסין להתירו:
הדא אמרה מכבש עשו אותו כקרקע. כלומר דשאני מכבש דמיחזי כעושה בנין וסתירה בקרקע ממש וחמירא מחותמות של דלת שבקרקע:
אמר רבי יוסי. פשיטא דהכי הוא דהא מתניתין אמרה כן ושל כובסין לא יגע בו כלל ואלו חותמות שבקרקע הכל מודים שמתירין אותו אף בשבת:
הדרן עלך פרק תולין
משנה: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ כַּלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻוּלִין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָֽיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָֽיְתָה עָלֶיהָ לִשְׁלֶשֶׁת מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָֽיְתָה שֶׁל עוֹר נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּיכְלֶה׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִין מַעֲבִירִין מֵעַל הַשּׁוּלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִין מְסַלֵּק אֶת הַטַּבֶּלָּה כוּלָּהּ וְנוֹעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מֵעַל הַשּׁוּלְחָן פֵּירוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. שֵׂיעָר שֶׁל אֲפוּנִים וְשֶׁל עֲדָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה סְפוֹג אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה מְקַנְּחִין בּוֹ. וְאִם לָאו אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִיטָּל בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַצִּילִין מִמֶּנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין וְאִם יָֽצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לָאוֹכָלִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר. וְאִם לְמַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת יָֽצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין וְרַבִּי לִעֶזֶר מַתִּיר׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: כָּל שֶׁבָּא בַחַמִּין מֵעֶרֶב הַשַּׁבָּת שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַחַמִּין בַּשַּׁבָּת. וְכָל שֶׁלֹּא בָא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת מְדִיחִין אוֹתוֹ בַחַמִּין בַּשַׁבָּת חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים וְקוֹלְיַס הָאִסְפָּנִן שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לוֹכַל מִמֶּנָּה גְרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ כֶּלִי אֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. לֹא יִקְּבֶינָּה מִצִּידָּהּ וְאִם הָֽיְתָה נְקוּבָה לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב וְאָמַר חוֹשֵׁשׁ אֲני לוֹ מֵחַטָּאת׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּצַּנּוּ וְאֶת הַצּוֹנִין בַּחַמִּין בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּֽשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲכָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה אוֹ בְמֵי טְיבֶרְיָה מִסְתַּפַּג אֲפִילוּ בְעֶשֶׂר לוּנְטִיּוֹת וְלֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בְּלוּנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶן יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן וּמְבִיאִין אוֹתוֹ בְּיָדָם׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
משנה: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין וְלֹא מִתְגָּרְדִין. אֵין יוֹרְדִין לְפִילוֹמָא, וְאֵין עוֹשִׂין אַפּוּקְטְפִיזִין בַּשַּׁבָּת וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן וְלֹא מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:
חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:
בערב. שם מקום בגליל:
לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:
ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:
אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:
מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:
חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:
מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:
ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:
חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:
אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:
הדרן עלך פרק חבית
ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:
ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:
מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:
אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:
מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:
לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:
מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:
ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:
אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:
ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:
ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:
ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:
מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:
לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:
מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:
כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:
מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:
ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:
היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:
היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:
היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:
מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:
ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:
מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:
ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:
בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:
הדרן עלך פרק נוטל
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source